על מילים, עברית ודיקסיט

לפני כמה שבועות, כשהחלטתי לפתוח בלוג, הייתי מלא חששות. קודם כל להיפתח ברמה מסויימת לפני כל העולם (החלק בעולם שדובר עברית), והחששות "הרגילים" שיש לאדם ממוצע כשהוא מתחיל בדרך חדשה – מה אם אני לא אהיה טוב מספיק, מה אם לא יאהבו את מה שאני כותב, מה אם ומה אם ומה אם. לטובתי עמדה העובדה שאני חלק מקבוצה, עם אותם חששות בדיוק וצרת רבים… מי שמכיר אותי אישית יודע שאני לא איש של המילה הדבורה (יש מילה כזו?), לפעמים מדבר בעילגות, בולע מילים, מתבלבל בין שתיים לשניים. גם בכתב לא חסרות לי בעיות, שגיעות כתיב, בעיות ניסוח, התמודדות עם סימני פיסוק מציקים. אבל הייתה לי מטרה (רוצים לדעת מה היא? קראו כאן) ולכן החלטתי לצאת לדרך.

צעדים ראשונים

בילד השלישי אתה כבר מנוסה. שועל קרבות ותיק שראה הכל ויודע הכל.
הילד הראשון הוא משנה מציאות, אתה הופך מרווק +אישה לאיש משפחה. הבעלות על שעות הפנאי עוברים ברובם ליצור קטן וצווחני, עול האחריות גדל שבעתיים. והלם האחריות הזה גורם לתגובת יתר, כמו אלרגיה ש20 גאלון של היסטמינים שמשתחררים בגוף בעקיצת יתוש קטנה והמערכת החיסונית הורסת כל חלקה שקטה. מוצץ נפל על הריצפה? חיטוי יסודי במים מינרלים רתוחים. כל מכה מייד מוזנקים לרופא, חיתולים מוחלפים כל חצי שעה.

אבל בילד השלישי כבר פיתחת עמידות לרעלן. חיתול מחליפים רק במספר 2. קיבל מכה בראש? אם הוא לא מפרכס זה בסדר. מוצץ נפל? שירים לבד. באמת כלום כבר לא יכול להפתיע אותך, לחדש לך או לרגש אותך…
כמעט כלום…